|
בליפ - What the Bleep Do We Know בליפ הוא סרט דוקו ריאלי משנת 2004 המנסה להציג כמה מהשאלות המרכזיות שעניינו את בני האדם בזיקה שבין אדם ליקום ובמפגש שבין פילוסופיה, מדע ודת וחיי היום יום. לסרט יופי חזותי הנשען על אפקטים חזותיים ועל אישיותה הכובשת של השחקנית מרלי מרטין Marlee Matlin. מרלי מצליחה להביע מגוון רחב של רגשות ותחושות ובינהם תחושה של השהיית התגובות למציאות לעיתים כביטוי לחוויית ההווה, אך לעיתים קרובות יותר כהעדר יכולת לעמוד בקצב של המציאות ובהפצצת נתוני החושים. היותה חירשת מילדות מעניקה לה ייחודיות ומסייעת לה להביע חזותית ומוחשית את עמדת הצופה שהיא תמה מרכזית בסרט. לצד סצנות יפות וממוקדות סובל הסרט מאריכות יתר והעלילה – יום בחייה של צלמת מקצועית, שהמומחיות שלה היא לתפוס את רגעי ההווה ולהנציחם, והנושאים שאמורים להיות מרתקים בזכות עצמם, לא מצליחים למנוע מהסרט להיות מייגע בגלל אורכו. הסרט מנסה ליצור זיקה בין שני תחומי עיסוק מדעיים לבין חיי היום יום בדרך שתהיה נגישה ברורה ומושכת גם לאדם שאינו מומחה בתחומים אלו. התחומים הם פיזיקה קוונטית ונוירו-ביולוגיה. הסרט נחלק למעשה לשני חלקים כאשר החלק הראשון מתמקד בעיקר בהצגת היבטים מסוימים מתורת הקוונטים וזיקתם לחיי היומיום והחלק השני מתמקד בהיבטים ביו-כימיים וזיקתם לחיי היומיום. הבעיה הגדולה של הסרט היא שהוא יומרני ודוגמאטי. היומרנות של הסרט מתבטאת בעיקר בהצגה חד צדדית של תיאורית הרדוקציוניזם הותיקה בלווי אפקטים ויזואליים, הטוענת שכל הרגשות והמחשבות, כל מה שנחשב למותר האדם, הוא בסופו של דבר תנועה ביוכימית בגוף האדם. למשל שהתחושה/מחשבה "אני אוהב אותך" היא למעשה "נוירון 765 עבר בסינפסה 567" או "פפטיד 456 נקלט בקולטן 654". הבעיה אינה כמובן בתיאוריה עצמה שהיא תיאוריה ותיקה ולגיטימית. אלא בהצגה הדוגמאטית של נציגיה בסרט, המדברים בנחרצות כאילו היו נציגי הכנסייה הקתולית בימי הביניים. דעות אחרות לא מוצגות בסרט שהוא בסופו של עניין תיעודי ולא עלילתי וגם לא מידה מינימאלית של ספק או ביקורת עצמית. מעניין שבחלק הראשון מוצגת תורת הקוונטים כפיזיקה של האפשרויות והצופה מקבל את הרושם שהידע הנוכחי הוא רק השער והצד הראשון להבנת מציאות שעדיין רב הנסתר לגביה על הידוע. מיד לאחר מכן, עובר הסרט תפנית ומצמצם את האפשרויות לאפשרות אחת, שלטון החלבונים ושאר רכיבים ביוכימיים על המציאות היומיומית של חיינו. היבט אחר בסרט שהוא על גבול היומרנות הוא הצעה לכונן דת חדשה – דת תיאורית הקוונטים. מניע ליצירת דת הקוונטים היא השאיפה להראות תופעות קוונטיות במציאות היומיומית של חיינו, תיאורים שהיו שמורים עד עתה בעיקר לסופרים של סיפורי קסם, כישוף ופנטזיה. למשל הניסיון להראות את השפעת המחשבה על המים, או לנסות להראות בעולם המקרו שני מופעים של אותו אובייקט (לכאורה), מה שהסרט לא הראה בפועל אלא רק הדגים באמצעים ויזואליים של פעלולי מחשב ועריכה. למרות זאת, החלק הראשון, העוסק במשמעות של הפיזיקה הקוונטית עבורנו מעבר לעולם המעבדה מעלה כמה שאלות חשובות ומרתקות:
הסתירה המוצגת בסרט בין בשורת החופש (העדר הדטרמיניזם) המובנה במציאות הקוונטית (הזיקה בין הצופה ואפשרויות הבחירה שלו) לבין עריצות המכניזם הדטרמיניסטי המניע והשולט באדם במציאות הביוכימית, נשארת תלויה באוויר ולא מאותגרת או מבוארת ע"י הדוברים. ההרגשה האישית שלי היתה שהסרט מחמיץ באופן שבו הוא ערוך ומבוים את ההזדמנות לייצור פתיחות גדולה במחשבה של הצופה ולעורר אותו למחשבה שמחוץ לשגרה, במיוחד תורם לכך החלק השני והארוך יותר של הסרט, למרות שכנראה היתה ליוצרי הסרט כוונה כזו. אני לפחות, נשארתי עם תחושה נעימה ממשחקה מרלי מטלין. עופר כהן
|